ספקות מתחלקות למספר מצבים שונים ובכל מקרה יש לדון
לגופו של ענין.
בכל הספקות יש להתבונן מה
רמת הספק. דהיינו ספק של חמישים אחוז לכאן או לכאן, זה ספק גדול. וספק של עשרה
אחוז זה ספק קטן. ועלינו להגדיר לעצמנו מה רמת הספק שאנו מסתפקים בכל מקרה לגופו.
למשל: בחור שאומר שמבחינתו
הבחורה מתאימה לו בתשעים אחוזים, אלא שיש איזה פרט קטן שהוא מסתפק כלפיו, במקרה
כזה, אם ימליצו לו הוריו להתחתן למרות הספק, הדבר מתקבל על הדעת ונראה נכון, שהרי
בכל שידוך בעולם יש צורך מעט להתפשר, שאין אדם מושלם בעולם.
ומאידך בחורה שתאמר שהיא
מסתפקת חמישים אחוז אם להתחתן עם בחור מסוים, הרי מי שיציע לה להתגבר ובכל זאת
להתחתן, אל לה לשמוע לעצת אחיתופל זו, מכיון שלא מתחתנים בספק כזה גדול.
ולכן בכל מקרה לגופו, על
החתן או הכלה להתבונן עם עצמם מה רמת הספק ולפי זה לקבל החלטה. ונקודה זו חשובה
מאוד בנושאי הספקות.
בכדי להחליט אם להתחתן
עלינו לחשוב על מספר נקודות:
האם נעים לנו בחברתה/ו?
האם היינו מצפים לסיום הפגישות?
האם היינו רוצים שתהיה פגישה נוספת?
אם יסתיים השידוך האם אשמח או אצטער?
האם הדברים הבסיסיים שחיפשתי נמצאים בה או בו?
האם בשכל יהיה לנו טוב יחד?
האם יהיה לנו נעים מבחינת רגש?
האם זה הזיווג שהקב"ה רוצה שאתו נתחתן?
(הנק'
הנ"ל בשם הרה"ג צביאלי בן צור, והדברים נכונים)
אם נרשום לעצמנו כל אחד
מהנקודות האלו על השידוך המדובר, נקבל תמונה ברורה יותר וזה יעזור לנו לפשוט את
הספק שלנו.
צריך לזכור מה שאמרנו כבר,
אין מושלם בעולם, אך אם רוב הנקודות האלו נראות חיוביות, סימן שזה השידוך. ובכל
אופן כדאי שלאחר שנרשום לנו נקודות אלו, נתייעץ. כשאומרים את הדברים לאדם שני
שאינו נוגע בדבר, הוא מסייע לנו לפשוט את הספקות שלנו.
וכעת נפרט סוגי ספקות
שיכולים להתעורר:
מציעים לנו שידוך ואנו מסתפקים אם
להיפגש עמו. שאף שההצעה טובה, עם כל זאת, ישנם כמה נקודות שמפריעות לנו. במקרה כזה העצה היא להיפגש ולבדוק. אין לנו מה להפסיד.
רק כשברור לנו מעל כל ספק
ששידוך זה אינו מתאים עבורנו, הרי שעלינו לדחות את ההצעה. אבל בספק לפני שנפגשנו, עדיף להיפגש פעם אחת. בדרך כלל פגישה אחת תספיק
בכדי שנחליט אם יש טעם להמשיך בשידוך אם שמא להורידו.
אם מסתפקים לאחר פגישה אחת
או שתי פגישות יש לעשות פגישה נוספת מכרעת. אך מומלץ לבקש מהשדכן שיסביר לצד השני שמסתפקים, ולכן עושים פגישה
נוספת, על
מנת שהצד השני לא יחשוב שהכל הולך למישרין לקראת חתונה. ואם ישמע תשובה שלילית
עלול להתאכזב מאוד.
מי שמסתפק ומרגיש שעוד
פגישה ועוד פגישה תוכל להועיל לו אולי להחליט, אין מניעה באופן עקרוני לעשות אפילו
עשר פגישות (ספר "זכו" פרק השידוכין). ומכל מקום במצב כזה כדאי להתייעץ עם רב, ולהסביר לו את צדדי הספק.
מכיון שאנו הולכים להתחתן עם מי שאנו חפצים לחיות עמו שנים רבות. ואם נפגשנו עמו
ג' פגישות ועדיין אנו מסתפקים, דבר זה מתחיל להראות שכנראה בן זוג זה אינו מתאים
לנו. אמנם אין בדבר כזה כללים וכל ענין לגופו מכיון שצריך לבדוק מה צדדי הספק. אבל
יש לזכור, חתן או כלה אינם דומים לקנית חפץ פעוט ערך כמו גרביים ליום יום או הדומה להם. כשקונים חפץ, לוקחים בחשבון את הסיכון שיתכן
ולא יהיו חפצים בחפץ ויזרקו אותו. אך כשאדם מתחתן, זו החלטה לשנים רבות, ולא קל
להיפרד לאחר חתונה, ואף שזה גם אפשרי, אבל כרוך בעוגמת נפש גדולה הרבה יותר מזריקת חפץ
שאיננו מרוצים ממנו.
אדם הקונה חפץ יקר, שקונים רק פעם בכמה שנים, חושב
היטב לפני שקונה את החפץ. על דרך משל אדם שקונה חליפה. כיון שחליפה זה דבר יקר לכן
בודק היטב לפני הקניה.
ואם ימצא חליפה מתאימה אלא
שיש לה כתם קטן או שהחליפה קצת קצרה או שמסתפק בצבע שלה, הרי שעצם זה שמתספק, זה
אומר שלא כדאי לקנות את החליפה. מכיון שהיא אמורה לשמש אותו תקופה ארוכה עד שיקנה חליפה אחרת. לכן עצם הספק אם לקנות את
החליפה אומר שלא כדאי לו לקנות אותה. הוא הדין, ולהבדיל, כשבאים להחלטה של חתונה עם בן זוג לכל החיים.
עצם הדבר
שאנו מסתפקים אם להתחתן עם
בחור או
בחורה זו, יתכן שזה אומר שעלינו להחליט שלא להתחתן. מכיון שחתונה זה לא דבר של מה בכך. אלא
צריך להתחתן בלב שלם. אמנם פעמים שהספקות באות לא מחמת שאינו מתאים לנו, אלא בגלל בעיות
חיצוניות שתלויות בנו, כגון פחד מפני הבאות וכדומה, לכן כדאי שנתבונן היטב מה מקור
הספק, וראוי להתייעץ.
יש להדגיש שאין להרבות
בפגישות ללא תועלת, וכפי שהתרה על כך מרן הגרא"מ שך באיגרת. וז"ל: דעתי,
שאין להיפגש עם המדוברת הרבה פעמים, שאם אחרי ארבע, או לכל היותר חמש פעמים, נראה
שזה מתאים, יש להחליט. ואם לא נראה שמתאים, יש להחליט. אבל אסור להיפגש יותר בלי
שום תועלת.
והוסיף הרב: כמובן בודאי
מותר להיפגש כמה פעמים, עד שכל צד יכיר במדה מסוימת את המידות של הזולת, וההשקפה
על דרך החיים להמשיך בלימוד, וגם בזה אין להפריז. אבל לעשות פגישות שעות על שעות,
וללכת לטייל למקומות שאין מקום שם לבן תורה, זה אסור על פי הדין. ויותר משלש או
ארבע פגישות אין צריך, וגם הזמן של כל פגישה, אין צריך להיות יותר משתים עד שלש
שעות. ע"כ. (קובץ מבקשי תורה עמוד ח. ענבי הגפן עמוד 197).
אם הנסיבות צדדיות, דהיינו
שהחתן או
הכלה נראים לנו מאוד מתאימים, אלא שיש לנו ספק לגבי המשפחה, או גורמים צדדיים אחרים, במקרה כזה לא כדאי למהר
להוריד את השידוך. מכיון שלא קל למצוא אדם שמתאים לנו, ועל סיבות צדדיות אפשר
להתגבר. אך אם הספקות הם בעצם ההתאמה עם האדם, בזה יש לשקול בכובד ראש אם להמשיך
בפגישות. ובכל אופן מומלץ להתייעץ עם רב.
חשוב לזכור שבסופו של ענין ההחלטה צריכה להיות שלנו. ולא של ההורים או חברים
קרובים, מכיון שבסופו של דבר אנו
מתחתנים. ואם אנו לא שלמים עם ההחלטה, אל לנו להסכים להתחתן עם אדם שאיננו שלמים
להתחתן עמו בשום פנים ואופן, נקודה.
ומעשה שהיה, בבחור מצוין שהציעו לו בחורה יתומה שלאחר כל הפגישות, היה לו ספק אם להתחתן עמה. כששמע אחד הרבנים בישיבה שהבחור מסתפק, קרא לו, והחל מפעיל עליו מכבש של
לחצים על מנת שיסכים להתחתן. הבחור מאוד העריך את הרב, והיה לו מאוד קשה להחליט
כיצד לנהוג, מכיון שמאידך גיסא, הוא הבין שכנראה הבחורה איננה מתאימה לו. אך לא היה לו אומץ להמרות
את פיו של אותו רב. לבסוף כשהגיע תקופת החופש של "בין הזמנים", הרגיש הבחור יותר משוחרר מראש הישיבה. ישב עם
עצמו והתבונן היטב אם הבחורה מתאימה לו. לאחר שהגיע לכלל מסקנה ברורה שאינו חפץ
להתחתן עם בחורה זו, ביקש מאחד מקרובי המשפחה להודיע את החלטתו לצד השני, ובכך
הסתיים השידוך.
בחור זה נהג כשורה.
הרי לנו דוגמא למופת למקרה שאדם
שאנו מעריכים מפעיל עלינו לחץ, בכדי לעשות פעולה שתקבע לנו לכל החיים, ואיננו
שלמים עִמה. ולכן אנו צריכים להיות החלטיים ולהתבונן היטב בלבנו פנימה ולחשוב אם אנו חפצים
בבן זוג או בת זוג אלו. אל לנו לוותר לעצמנו וללחצים חברתיים קשים ככל שיהיו.
ומעשה בבחור ישיבה מוצלח שהציעו לו שידוך, בחורה "חוצניקית". אמנם הזוג התאים,
אך הבחור חשש שכיון שהבחורה מגיעה מסגנון חיים אחר, שמא לא יתאימו בהמשך (אין בזה כלל, אך במקרה הנידון לא התאימה לו). הזוג התקדם לוורט ואירוסין אך שבוע לפני החתונה
הספקות גברו, ולכן החליט הבחור לבטל את החתונה. בצר לו גילה זאת לבני משפחתו והסביר להם שהוא מפחד להתחתן עם בחורה זו ולכן הוא מבקש לדחות את החתונה. המשפחה הסבירה לו שלאחר מעשה, שכבר היה אירוסין ושלחו הזמנות והזמינו אולם, יש בזה בזיון גדול למשפחה. הבחור הסביר
להם שהדברים אינם משכנעים והוא
לא מעונין. ההורים העבירו את המסר לצד
השני, ובד בבד, המשיכו בלחצים על בנם וכן עירבו בזה רבנים וחברים
ועוד. הבחור לא עמד בלחצים, ובלית ברירה נכנס בברית הנישואין שלא מרצונו. ולאחר מכן חששותיו התממשו,
ולאחר פחות ממחצית השנה "נפרדה החבילה"...
הרי טעות משולשת. טעות
ראשונה של הבחור שהסכים וויתר ללחצים שהפעילו עליו. טעות שניה של ההורים שהפעילו
לחצים בלתי
סבירים על
הבחור. וטעות שלישית של הצד של הכלה שלא עצרו את התהליך.
מעשה בזוג שנפגשו, התאימו, עשו
וורט ואירוסין והגיע יום החתונה. כשהגיעו כולם לאולם, החליט הבחור, שאינו מתחתן.
החלו כולם לדבר על לבו, שלא יתכן לבטל ברגע האחרון. והבחור בשלו לא משתכנע. לבסוף
שכנעו אותו להתייעץ עם הרב שלו. התקשר הבחור לרב, הרב חקר ודרש את צדדי הספק,
ולבסוף פסק לבחור שיתחתן ובעזרת ה' הכל יסתדר.
הבחור השתכנע, והסכים
להתחתן, אך הכלה החליטה שבשום אופן איננה מתחתנת עם בחור הססן, והחתונה התבטלה.
אין בזה משום הוראה כללית,
אך ברור שנראים מעשי הבחורה. לא מתחתנים עם מי שמתחתן, ואינו חפץ בנו.
זה הכלל: לא מתחתנים מתוך לחץ, אלא מתוך שמחה.
מכיון שחתונה זה רק תחילת התהליך, ולאחר מכן
צריך לחיות יחד שנים רבות.
ואדרבא אם מפסיקים את
התהליך
בזמן,
חוסכים הרבה עוגמת נפש מכל הצדדים.
שמענו מגדולי ישראל, שאם
הספק הוא מחמת מראה חיצוני, הכלל הוא, שאם יש לצד השני חן מסוים, ואין המראה החיצוני של
הצד השני דוחה אותנו, אז לא מומלץ לדחות את השידוך.
ונראה שהטעם הוא, כפי שמראה המציאות בחיים,
שלמראה חיצוני של אדם על פי רוב אנו מתרגלים. ובפרט שעל ידי לבוש חיצוני, המראה
החיצוני משתפר. דהיינו אצל בחורה על ידי איפור ביגוד ותכשיטים ואצל הגבר על ידי
תספורת תגלחת ביגוד והנעלה.
וכפי שאמרו חז"ל
"מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים"
ופירש רש"י שם על מנת שתעטרונו בזהובים: "שאחרי הנישואין תתנו לנו
תכשיטים ותתנו לנו מלבושים נאים" (תענית לא.). וכן אמרו חז"ל הרוצה
שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן (כתובות נט.).
ומכל מקום מי שלוקח בת זוג או בן זוג
לשם שמים, הרי שמעלה זו יכולה לעזור להם להתגבר על כך, וכפי שכתוב בגמרא הנ"ל שהיו אומרות "קחו מקחכם לשום שמים".
ומעשה בבחור שהיה לו ספק לגבי המראה החיצוני של הבחורה. הלך לגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א.
הרב השיב לו שאם הוא בן תורה אמיתי אל לו
לשים לב למראה החיצוני.
ומעשה בבחור אחר שהיה לו ספק
לגבי מראה חיצוני. הבחור הלך להרה"ג רבי חיים קניבסקי שליט"א, ואמר לרב, "הבחורה לא מושכת אותי".
השיב לו הרב "רק פרה נקנית במשיכה"...
הרי לנו גישה של גדול ישראל
בענין משיכה או מראה חיצוני.
ומעשה בבחור שפגש בחורה ולא
הרגיש קשר, ושאל את מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א אם להינשא אליה. שאל הרב: "מה
זה קשר"? הסביר לרב "שאינו מרגיש קשר אליה" והרב רגז על דרך מחשבה
זו.
ומכל מקום, מי שמרגיש שדבר זה מאוד
מפריע לו, עד כדי כמעט דחיה, ובפרט אם מרגיש שאינו בדרגה זו, ישקול היטב אם להתחתן עם אשה זו, מכיון
שיתכן והדבר יפריע לו לכל החיים. ולא כל אחד בדרגות אלו, שהמראה החיצוני לא
מפריע לו.
ומעשה בבחור שהמראה החיצוני מאוד הפריע לו, ועם כל זאת התחתן. ומחמת האילוצים של החיים לא פירק את התא
המשפחתי, וחי בהרגשה של פספוס וטעות כל רגע.
הרי לנו שצריך לקחת שיקול
זה בכובד ראש, ואל לנו לזלזל בדבר, בפרט אם מרגיש אדם שאינו בדרגה כזו שיכול להתעלם מזה
כאמור.
הדברים אמורים לא רק לגבי מראה חיצוני של אשה אלא גם למראה חיצוני של איש.
ובכל אופן ישנם הרבה אנשים
שמראה חיצוני שאינו טוב אינו מפריע להם כלל. וכבר אמרו חז"ל "חן אשה על בעלה" (סוטה מז.). ולכן די בחן על מנת שיהיו מרוצים אחד מהשני.
וכן רואים מעשים בכל יום נערות
נאות מאוד, שאף שיש להם הצעות מכובדות, לבסוף בוחרות בבן זוג שהמראה החיצוני שלו אינו מלבב. אלא שמוצא חן בעיניהם,
והוא בעל רגש וכדומה, ומחליטות להינשא לו. וכן להפך, בענין בחורים נאים, שמוצאת חן בעיניהם בחורה
מסוימת. ופעמים רבות שומעים את ההורים שאומרים לבן "מה מצאת בה" והתשובה
היא כאמור "מציאת חן" ותו לא, ודי להם בכך.
ומעשה בבחור נאה וגבוה שחיפש בחורה גבוהה ורזה. הבחור נפגש עם כמה וכמה
בחורות וכולן לא מצאו חן בעיניו אף שהיו נחשבות שידוך מצויין. באחד הימים חבר הציע
לו שידוך של איזו בחורה, וחברו הרבה לשבח שידוך זה, עד שממש שבה את לבו של הבחור.
הפרטים הועברו למשפחתו על מנת שיבדקו את הפרטים. לאחר בדיקה הבינו ההורים שהבחורה
לא גבוהה ולא רזה, ושאין סגנון משפחתה מתאים לסגנון של
המשפחה שלהם. ההורים העבירו את הפרטים הנ"ל לבחור, אך הדברים לא נכנסו ללבו,
הוא החליט שהוא חפץ בה. ההורים ניסו לעכב את השידוך, וכן הביאו לפניו
הצעות אחרות טובות מאוד, ואף שהבחור פגש אותן, עם כל זאת, אף אחת לא מצאה חן בעיניו.
הוא בשלו חפץ לפגוש את הבחורה "ההיא".
לאחר שנפגש עם הבחורה מדוברת. אם לפני כן היה חפץ בה, הרי שכעת היה כולו מוקסם מהאישיות והאופי ועוד. ככל
שהוריו ניסו להזכיר לו, שהבחורה לא גבוהה ולא רזה. וכן שאינה מתאימה לסגנון שלהם. כל דבריהם עלו בתוהו. לבסוף בשעה
טובה ומוצלחת הבחור והבחורה הנ"ל נישאו וחיים באושר ושמחה יחדיו.
הרי לנו הכוח של מציאת החן.
שאף שעל פי שהשכל הישר של אותו בחור אמר שמתאים לו משהו אחר, מציאת החן התגברה על כך.
לסיכום: כשיש דחיה ממראה
חיצוני לא מתחתנים. כשיש מציאת חן יכולים להתחתן. והכל לפי הרגשת הלב של החתן
והכלה עצמם, ולא מה שמנסים לשכנע אותם. ואם לא מרגישים שלמים עם ההחלטה, לא
מתחתנים.
בדבר זה יש להבחין בין שני
דברים. יש אהבה ויש חיבור בסיסי.
הרצוי הוא שלפני החתונה
ירגישו בני הזוג אהבה עזה. אך המצוי אינו כך, אלא רוב המתחתנים, אינם מרגישים
כך.
האהבה תבוא בע"ה לאחר מכן. כפי שכתוב אצל יצחק אבינו ע"ה "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה 'ויאהבה'" (בראשית כד, סז). דהיינו שלאחר שהביאה
לביתו, רק אז אהב אותה. ולכן גדולי ישראל מורים בדבר זה שאם ישנו חיבור בסיסי בין בני הזוג (שלאחר שמצאו שהצד השני
מתאים להם מכל הבחינות, יראת שמים, סגנון מידות ועוד. יש צורך שירגישו אחד כלפי השני חיבור
בסיסי) דהיינו שיהיה להם נעים להיפגש עם
אותו אדם וכן לדבר עמו וכן שהוא מוצא חן בעיניהם וכדומה. אך אם לא מרגישים אפילו הרגשה בסיסית זו,
ומרגישים שחוסר רגש זה מפריע להם, במקרה זה ההמלצה הכללית של גדולי הרבנים היא, שאם לאחר
מספר פגישות הדבר חוזר על עצמו, וחוסר זה מפריע להם כאמור, הרי שמומלץ להשעות
שידוך זה.
הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה מגדיר זאת
כך: שאם אין הרגשת דחיה והיא טובה במידותיה, ראוי ונכון להשתדך עמה, דכתיב
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד) מלשון הכתוב נראה שהסדר הוא
שקודם יתחתן ויבוא בברית הנישואין ורק אחר כך יהיו לבשר אחד (עלהו לא יבול ח"ב
עמוד קעח, שלמי שמחה פ"ג עמוד כא).
ואמנם כתבנו להשעות ולא
כתבנו לדחות לחלוטין מכיון שפעמים לאחר שחולף זמן, או לאחר שפוגשים עוד אחרים, חוזרים להעריך
את ההצעה הראשונה ומחזירים אותה. (אך אין הכונה לומר לצד השני שעושים הפסקה לזמן,
כיון שזה מגביל אותו, אלא אומרים שלא מעוניינים, ואם ברבות הזמן בכל זאת אנו רוצים והצד השני עדיין
פנוי הרי שננסה להחזיר זאת שנית).
כפי שהסברנו, פעמים שבני הזוג מתאימים
מאוד ועם כל זאת לא מרגישים חיבור, ובמצב זה נמצאים בספק קשה מאוד. עצה שיכולה להועיל במקרה כזה היא, לעשות הפסקה של מספר ימים בין הפגישות.
ואז אם לאחר ההפסקה מרגישים
מעין געגוע קל או דחף להמשיך, סימן שיש חיבור. ואם אדרבא מחמת ההפסקה מרגישים שחרור,
ואין שום רגש של רצון להחזיר, סימן שאכן שידוך זה אינו מתאים להם.
ישנם המפחדים לדחות שידוך שלא נראה להם מחשש, שמא זה השידוך שלהם והם
דוחים אותו במו ידיהם, ואחריתה מי ישורנו.
ובכן התשובה לדבר זה היא:
שראשית איננו נביאים ואין אנו יודעים באמת מי הוא השידוך ומי הוא לא. ולכן
הקב"ה נתן לנו מערכת שיקולים שכלית שעל פיה נקבע אם להשתדך ואם לאו. ולכן
עלינו להחליט אך ורק בשכל וברגש של הלב, אבל לא ממערכת שיקולים זרה שתלויה בחלק
שאין לנו סיג ושיח בו, שהוא רוח הקודש. ומכיון, שכך הקב"ה בנה את
הטבע שלנו, לכן אדרבא, מכיון ששכלנו אומר ששידוך זה איננו מתאים לנו, אם כן זה
אומר שמשמים לא רוצים שנתחתן עם בן/ת זוג זה, והוא לא שייך לנו.
וכן להיפך אם אכן זהו בן/ת הזוג שלנו, הקב"ה
יגלגל את הדברים שלבסוף כן נרצה להשתדך עמו/ה וכך יהיה.
הכלל הוא, שאם הגענו לאחר
כל הספקות להיות יחד תחת החופה סימן שכך רצו משמים. וגם אם ח"ו הזיווג לא עלה
יפה, גם זה משמים וכל צער שקורה לאדם הוא משמים והכל בהשגחה פרטית.
ומעשה (מובא בספר מגיד מישרים) ברבי יוסף קארו זצ"ל,
ששתי
נשותיו הראשונות נפטרו, הראשונה כשהיה צעיר והשני כשהיה בן שמונים שנה. מכיון שלא
טוב היות האדם לבדו גם בגיל זה, חיפש הרב בת זוג להתחתן עִמה. היו לרב שתי הצעות, אחת צעירה יחסית אליו, ואחת יותר מבוגרת. הרב חשב
שאולי הצעירה יותר מתאימה. עברה תקופה מסוימת והדבר לא עלה בידו ולבסוף התחתן עם
המבוגרת. אמר לו המלאך המגיד, דע שמעיקרא היית צריך להשתדך עם המבוגרת, אלא שכיון
שעדיין לא היית ראוי להתחתן עמה, משמים גלגלו שתרצה בצעירה, ולאחר זמן שתהיה יותר
מזוכך, תתחתן עם המבוגרת. והסיבה לכך היא שאשתך המבוגרת היתה בגלגול הקודם תלמיד
חכם עצום, ורק כיון שהיה "|קמצן" בתורתו, לכן בא בגלגול של אותה אשה, על מנת לסייע בידך להפיץ
את תורתך ובכך עוונו יכופר.
הרי לנו דבר מדהים שגם צער
של עיכוב, הוא משמים ומונהג בהשגחה פרטית (כפי שאנו מאמינים תמיד, אלא שהמעשה
הנ"ל מחזק זאת).
מהאמור לעיל נלמד גם למקרה, שאכן נראה לנו שאנו
מעוניינים להינשא. אך שאלה בפינו אולי זה לא הבן/ת זוג שלי משמים?
והתשובה לכך היא: לאחר
שעשינו את ההשתדלות המעשית וביררנו עד מקום שידינו מגעת, וניסינו למצוא לעצמנו את
השידוך המוצלח ביותר. ולבסוף מצאנו מה שמצאנו, וזה מוצא חן בעינינו
ומתאים לנו עד כמה שאפשר. הרי לנו שכל מה שקרה זהו בהשגחה פרטית. ולכן אנו צריכים להיות
שקטים ובטוחים שזהו הזיווג שלנו משמים. ואל לנו להתעסק בנסתרות ובנפלאות ממנו והכל
הוא מפלאות תמים דעים.
ומעשה בזוג שהחליטו להינשא.
הגיעו לחתונה ונערכה החופה ונכנסו לחדר ייחוד. בהיכנסם לחדר ייחוד, לפתע ראו שם
עכבר שחור וגדול. הכלה שהיתה מיוחדת והאמינה בהשגחה פרטית. אמרה שלא יתכן
שברגע הכניסה לחדר ייחוד יהיה עכבר שחור כזה. לכן החליטה שאות הוא משמים
שזה אינו הזיווג שלה...
כל מה שניסו להסביר לה שאל לה להתייחס למקרי העולם, הדברים לא נכנסו לאוזניה.
הבינו שאין ברירה ורק התערבות של אדם גדול יכולה לפתור את הבעיה. ולכן הכניסו אותה
להתייעצות אצל מרן הסטייפלר זצוק"ל. (למרות שלא היה מקבל נשים,
במקרה זה שהיה חריג הסכים לשנות ממנהגו).
הרב הקשיב לסיפורה ברוב קשב. לבסוף הנהן בראשו ואמר שאכן, מחשבתה של הבחורה
נכונה ויש להתייחס לפרט זה.
שאל אותה הרב "אמרי לי האם כל התהליך של החתונה היה בסדר"?
השיבה הכלה בחיוב והוסיפה שהכל התקדם על הצד הטוב ביותר. וכן בין ההורים
הכל היה מצויין וחלק.
מיד פסק לה הרב: "אם כך, זהו הזיווג שלך"!!!
תמהה הבחורה.
הסביר הרב:
"חז"ל אמרו דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא (אין כתובה דהיינו חתונה שאין בה איזה חלק של ריב
ולו הקטן ביותר, כמבואר במסכת שבת דף קל.), ומכיון שאמרת שהכל הלך כשורה. כעת שנכנס העכבר
לחדר ייחוד, הדבר גרם למהומה ויצאת ידי חובה לכל השיטות של התיגרא (הריב). לכי לשלום וזכי בחתנך.
מצוי מאוד שאנו מציעים
עצמנו למישהו, והוא נמצא בדיוק בתהליך. ואז כאשר אנו מתחילים בתהליך, הקודם מתפנה ושואל
אם אנו פנויים. במקרה כזה אין לנו לעצור את התהליך שהתחלנו, אלא עלינו להמשיך אותו
כאילו אין עוד הצעות. ודבר זה עצמו הוא השגחה פרטית. והרבה פעמים יש לנו הרגשה ששם
יהיה לנו יותר טוב, אך ה' יודע מה באמת טוב לנו. לכן עלינו להמשיך בתמימות לנסות
את התהליך שהתחלנו. ואם לא יצליח לנסות שוב את ההצעה הקודמת. שאם לא נעשה כך אלא
נפסיק את מה שהתחלנו, יש חשש שנצא קרחים מכאן ומכאן. יתכן שלאחר בירורים מעמיקים
או לאחר פגישה, נמצא שההצעה הקודמת לא מתאימה לנו, ואז כאשר נבקש להחזיר את השידוך
הראשון, הוא יהיה תפוס.
וכן פירשו (בשם הסטייפלר זצ"ל) את הנהוג לנענע הלולב בחג
הסוכות במילים "אנא ה' הושיעה נא", ואילו במילים "אנא ה' הצליחה נא",
לא מנענעים. ומדוע?
אלא צריך לדעת שכאשר צריך
הצלחה במקום שנמצאים בו, לא צריך ללכת ולהתנענע למקומות אחרים, ורעיונות שונים,
אלא לעשות השתדלות מעשית במקומו. אך אם צריך לישועה אז יש לחפשה ולהתאמץ בכל מקום
אפשרי להשיגה. והוא הדין בנידון האמור כאן, שכיון שצריך הצלחה, אין צורך להתנועע.
פעמים שפוגשים בת/ן זוג
ומבחינת הרמה הרוחנית אינם מתאימים, אך בכל זאת חפצים בהם. בכל מקרה לגופו יש
לעשות שיקול דעת אם להתחתן. אך בכל אופן אין לחשוב שנתחתן על דעת שנחזק את הצד
השני לאחר מכן. מכיון שאין להתחתן על דעת שנחזק אחד את השני, אלא אדרבא יש חשש
שאנו נרד.
וכפי המעשה המובא בחז"ל בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקב"ה כלום, עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הרי שהכל מן האשה (בראשית רבה בראשית יז).
רואים שאפילו חסיד היה
ונשוי לחסידה, וכל מה שגרשה משום שאינו מועיל לקדוש ברוך הוא, שרוצה בנים לחנכם
לתורה. חסר היה לו בהתעלותו. וכשנשא מרשעת היה לרשע, ואם נולדו לו בנים ממנה גדלם
לחיי הפקרות (ישא ברכה 447).
הרי שאין להתחתן על דעת
שנחזק את הצד השני. חז"ל אמרו זאת על אשה מרשעת, והוא הדין להיפך, שכידוע
שטבע האיש להיות מנהיג הבית לטוב ולמוטב.
ואמנם בדיעבד מי שהתחתן כך
וחפץ להעלות את ביתו ברוחניות, צריך לזכור שאין זה מתפקידו לחנך את האשה. אלא שאם
הוא יעלה ברוחניות, הדבר ישפיע גם על ביתו ואשתו. ובפרט כשיש אהבה וקשר אמיתי,
אשתו תשתנה ממילא.
